שפה כווסת של החברה
כפי שאמר ניטשה:אין דבר חף מפשע מן המלים, הנשק הקטלני ביותר שיכול להתקיים ”.
הפילוסוף לא ניסה לגרום לנו לדמיין סצינה שבה השימוש בסימנים לשוניים מסוימים מעורר דרמה טהורה ופשוטה (כי כבר יש לנו דוגמה לאופרות סבון רבות). במקום זאת, הוא התייחס במונחים גנריים יותר להשלכות הגלובליות שיש לשימוש מסוים בשפה, מעבר להעברת מידע טהור בין מוחות אנליטיים קרים ומתואמים היטב. אם נוסיף לאינטואיציה הפרה-מדעית הזאת מסקנות מסוימות שנמשכו מן פסיכולינגוויסטיקה , אנו מקבלים עיקרון ליחסים החברתיים שלנו: שלט לשוני אינו חבילת מידע, מוכנה לניתוח בקור, שמישהו שולח לנו ... אלא יחידה תפיסתית שמייצרת אצלנו פעולות, חשיבה או תכניות שפה, בין אם אנחנו רוצים בכך ובין אם לאו .
לפיכך, ככל שהשפה יכולה להעמיד פנים שיש נייטרליות יומרות כקוד מובן ומובן לכל, משמעותם של כל הסימנים עליהם היא מורכבת כפופה לא קונצנזוס מתמשך . הסכמה כי, כמו כל סוג של משא ומתן בין סוכנים, מעוצב לחלוטין על ידי הסובייקטיביות, הניסיון והציפיות של כל אחד מהם. הניטרליות בולטת בהעדרו.
המילים מאפשרות את הופעתם של מושגים בהסכמה תרבותית, ומשמעות זו נובעת, בהקשר לקונטקסט, ערכים שהם בסופו של דבר אלה המלווים את ההתנהגויות שלנו, הן פרטנית והן קולקטיבית. כדוגמה, אני אציל כמה חוויות אישיות.
השפה הליברלית בבריטניה
באחת מהשהות שלי לונדון , שמתי לב איך השימוש בשפה המשמשת שם (ואני לא מתכוון לשפה, אבל בדרך של הסכמה הסכמים המרכיבים ביטויים אופייניים) מלא של הקונוטציות הקשורות המחשבה הליברלית. אידיאולוגיה זו מאופיינת בחשיבותו של הפרט לעומת המגבלות המוטלות על המרקם החברתי. יש לזכור כי מרגרט תאצ'ר טענה פעמים רבות שהחברה אינה קיימת, כי רק הפרט קיים בנפרד. הם סימפטומים, אם כן, על אופיו הפרטי של החיים בכלל , של הצריכה, של עולם העסקים ואת היתרונות שלה חיפשו באופן חד צדדי, וכו '.
באשר לעובדה של הדגשת הפרט על פני החברה - או אפילו לטעון שהחברה אינה קיימת, כפי שטאצ'ר אמר - אתה יכול לתפוס שבממלכה המאוחדת, כאשר אתה שואל את הסיבות או ההסבר של כמה האירוע, השאלה שפתחה את מסך הדיון היא תמיד: זה תלוי הפרט או שזה שאלה של מזל? (תלוי הפרט או עניין של מזל), obviating כי המקור עשוי להיות בגלל משהו מבניים הטבע כי מתעלה על הפרט (זוכרים, שם החברה לא קיים).
דוגמה נוספת שבה אנו יכולים לראות כיצד האידיאולוגיה הליברלית מושרשת היטב בחברה האנגלית היא עם ביטוי אופייני הוא לא של העסק שלך , אשר משמש לבטא "לא הבעיה שלך", אבל אשר תרגם מילולית יהיה "זה לא העסק שלך". ביטוי זה מצביע על הקבלה מפורשת בין עולם העסקים - עולם הפעילות הכלכלית בהארכה - לבין החוט שנותן קוהרנטיות לחיים עצמם. אבל יותר מכך, העובדה שהדגש הוא שהעסק הוא שלו, מצביע על פיחות של הרעיון כי זר, מושג לא מעניין מנקודת מבט שבה החברה לא קיימת, אבל יש רק אנשים בעלי אינטרסים לבד וללא אינטרסים משותפים, כי החוליה שמעבר להגנה הקולקטיבית על הרכוש. במובן זה זה מצחיק, למשל, איך הפועל "לשתף", אשר יכול להצביע "לחלוק משהו כי יש משהו במשותף", היא לשתף, המהווה את הפעולות של החברה. כלומר, אפילו פעולה של שיתוף כאן מאבד קונוטציה חברתית הוא ממוסגר שוב במסגרת הרווחיות העסקית והכלכלית.
לגבי הצריכה, מצאתי את הביטוי לא מעודכן, כלומר "מיושן", אלא גם "מיושן" סקרן במיוחד. החברה הצרכנית מעוניינת לקדם את עולם האופנה משום שהיא כלי טרנסצנדנטלי לייצר וליצור יתרונות גדולים על ידי חידוש מתמיד של המאמרים ויצירת הצורך לצריכה קבועה. לכן חשוב לומר שמשהו אופנתי כמשהו חיובי באופן מהותי.כאשר חולצה קנה בשנת 2011 חדל להיות תקף בעולם האופנה, כלומר, זה מיושן, ולכן, יש לחדש, כלומר, מגוון רחב של מוצרים חייב להיות נצרך כל הזמן תחת צו זה זה כמעט מתייחס לתחום הבריאות. רעיון זה, כמובן, מביא רווחים עצומים לחברות גדולות.
הזכות הימנית; השמאל מרושע
לבסוף, אני רוצה לצטט דוגמה ברורה מאוד, אבל אולי המבהיר ביותר, וזה אולי מסכם טוב יותר את הרעיון המרכזי של מאמר זה. את המילה נכון . מצד אחד זה אומר "נכון", ומצד שני "נכון". האמת היא שכאשר אנו משתמשים במילה זו בפוליטיקה, אנו מתייחסים לעמדה הפוליטית או האידיאולוגית (ניאו) הליברלית או האכריאנית, השקפת העולם המשבחת את המצוינות של השוק החופשי בכלכלה ובשמרנות החברתית, ומציינת אותו כדרך הטבעית שניתן לאדם על התקדמותו.
עם זאת, לפני שחושבים שלפוליסמי זה יש קשר כלשהו עם לגיטימציה כלשהי להפרטות וההתאמות המובאות במקרה זה כתוואי הנכון, אין לשכוח שהקשר בין "נכון" ל"נכון "הוא רק ב באשר לצורה: אותה מילה, אבל אולי לא אותה משמעות. אין לשכוח כי עמדות פוליטיות מסוימות נקראו היסטורית "ימין" בגלל מציאות היסטורית מאוד ספציפית (הנטייה של הצירים השמרנים באסיפה המכוננת הלאומית במהלך המהפכה הצרפתית).
עם זאת, המשמעות של המילים, כאשר משא ומתן, אינו קבוע. דווקא בשביל זה, באופן פרדוקסלי, זה משא ומתן מתמשך של משמעויות יכול לאפשר דינמיקה של תחזוקה של המשמעות למרות הנסיבות המשתנות. הקשר הפוליסמי בין "הזכויות" יכול להיות מחוזק על ידי מסורת ארוכה של שיוך תכונות חיוביות עם המושג הנכון, המשותף לתרבויות רבות, ובמידה מסוימת גם מחוץ לכביש. תחשוב, למשל, על הרעיון של להיות ימנית במשהו, או של הביטוי "לקום עם רגל שמאל". נראה כי שניהם מתייחסים אל הנטייה הטובה ביותר לעשות דברים עם הצד הימני של הגוף שרוב האנשים יש. באופן דומה, בתרבות הערבית היד השמאלית נחשבת לטמאה. כל זה הוא חלק מממד שלמרות התגבשותו בשפה, מתעלה על השפה עצמה ומשפיע עלינו בתת-מודע.
כמובן, לא פחות תמים ממילים .
